רבי שלמה קרליבך

רבי שלמה קרליבך (י"ח טבת תרפ"ה - ט"ז חשון תשנ"ה 14 בינואר 1925 - 21 באוקטובר 1994) היה זמר, נגן ומלחין חסידי, מורה רוחני ומספר סיפורים. הרב קרליבך, הידוע בכינויו "הרבי המרקד", מבשר ומייסד ז'אנר מוזיקלי הקרוי על שמו, ונחשב לאחד מגדולי הזמרים החסידיים של המאה ה-20.

תולדות חייו

באותה תקופה התקרב לחסידות חב"ד, ואל האדמו"רים שלה – רבי יוסף יצחק שניאורסון, וחתנו מנחם מנדל - הרבי מליובאוויטש. בשנים 1951 עד 1954 נשלח מטעמם למרכזים יהודיים ברחבי ארצות הברית כדי לקרב את הנוער אל הדת. קרליבך יצא להפיץ את החסידות החדשה שלו, ששאבה את אופיה מה"גל החדש" ששטף את ארצות הברית בשלהי שנות ה-50 ושנות ה-60 והושפעה גם מתורתו של הרבי מקוצק. בליווי הגיטרה שלו נדד ברחבי המדינה להופעות עשיית נפשות. אז גם החל לקבץ סביבו קהל חסידים שהתלהבו מהסגנון התואם את הלך הרוח של התקופה.

ב-1963 הופיע במועדון "Village gate" להופעה מוקלטת ראשונה, והפריצה המשמעותית יותר בקריירה המוזיקלית שלו הייתה ב-1966, בגריניץ' וילג' לאחר פגישה עם בוב דילן, נינה סימון, וזמרים אחרים. משם המשיך לפסטיבל הפולק בברקלי. קרליבך נדד לחוף המערבי והחליט להישאר בסן פרנסיסקו כדי לקרב ליהדות צעירים "היפים" ומחוסרי בית. למטרה זו הקים שם את "בית אהבה ותפילה". ב-1967 נפטר אביו וקרליבך התמנה תחתיו, יחד עם אחיו התאום אלי (אליהו חיים) לרב הקהילה. באותן שנים החל קרליבך להסתובב בקהילות יהודיות בעולם, והגיע גם לישראל להופעות, בליווי חסידיו, שאחדים מהם שימשו להקת הליווי שלו. בעקבות התלהבותו מהשירה וריקודיו במהלך ההופעה, דבק בו הכינוי "הרבי המרקד".

ב-1968 הקימו חסידיו את היישוב "מבוא מודיעים" על יד לטרון. הרב בנה שם את ביתו, וחילק את זמנו בין המגורים במושב וביתו בארצות הברית. במקביל המשיך קרליבך להופיע ולערוך קונצרטים ברחבי העולם. ב-1970, בפסטיבל הזמר החסידי הראשון, זכה שירו "והאר עינינו" במקום השני, ושימעו של קרליבך הגיע לתודעת הציבור בישראל. לאחר מכן הוכרה "שירת קרליבך" כז'אנר מתפתח, ולחניו חדרו לקהל התלמידים בישיבות התיכוניות וישיבות ההסדר, ובקהל הדתי-לאומי. בשנות ה-80 ביסס את החסידות שלו, שמנתה כבר עשרות אלפי אנשים, ופנה לעסוק בהנחלת סיפורים חסידיים, שהקליט והפיץ. במסעותיו באירופה נהג להסתובב בבתי כנסת ולאסוף ספרים תורניים שהיו מיועדים לגניזה, מהם הרכיב ספרייה תורנית גדולה.

קרליבך היה נשוי לנעילה, ולו שתי בנות – נדרה ונשמה. נשמה ממשיכה את דרכו המוזיקלית ומופיעה ברחבי העולם כזמרת עם רפרטואר הכולל בעיקר שירים ברוח החסידות של אביה.

קרליבך נפטר בט"ז בחשוון תשנ"ה, 21 באוקטובר 1994, מהתקף לב. לפי עדויות חסידיו, "הרב נפטר בעוד ידו פורטת על המיתרים ושפתיו שרות בדבקות את הפסוק "חסדי ה' כי לא תמו כי לא כלו רחמיו".

אחרי מותו של קרליבך פרסם מגזין הנשים היהודיות "לילית" כתבה נרחבת בה נטען שבעשרות מקרים הוא הטריד מינית וביצע מעשים מגונים בילדות ובנשים, משנות ה-60 ואילך. טענות המתלוננות לא ניתנו לבירור משפטי אחרי מותו של הרב קרליבך. בשנת 2004, כאשר ביקשו לקרוא רחוב בניו יורק על שמו של קרליבך יצא "מרכז המודעות" (The Awareness Center) בארצות־הברית בקריאה לפעולה כנגד היוזמה. פרסומים נוספים הביאו לביטול היוזמה לקרוא את הרחוב על שמו. המרכז המשיך לפרסם אחר כך מקרים נוספים שבהם לטענתו ביצע קרליבך מעשים דומים.

שירתו של הרבי המרקד

קרליבך עשה את דרכו המוזיקלית בליווי הגיטרה שלו, באווירת שנות ה-60. הוא התוודע ללהקות רוק ופגש במסעותיו זמרי רוק ונשמה. שיריו הראשונים יצאו בשני תקליטי ביכורים, אחד מהם ("הנשמה לך") בליווי להקה מורחבת של נגנים בעיבוד ובניצוח של מילטון אוקום. תקליטים אלו פרסמו את להיטיו הראשונים - "אשא עיני", "השמיעיני את קולך" "לולי תורתך" וכן השיר "עוד יישמע", שנקלט במהירות בקרב הדור הצעיר בישראל והפך לשיר קאנוני המושר בכל חתונה דתית.

ב-1963 הופיע קרליבך במועדון "Village gate" בניו יורק, הופעה שלדעת רבים סימנה את פריצת הדרך הראשונה שלו, לאחר פרסום התקליט אשר הוקלט באותו מופע. בתקליט זה נשמעה לראשונה התלהבות הקהל והיסחפותו לשיר יחד עם הזמר – תופעה אשר תחזור על עצמה בכל מופע ותהפוך לסימן ההיכר שלו. בתקליט זה מיטיב קרליבך לשיר כחזן המסלסל בנימה רגשנית את הפסוקים של פרק התפילה "ממקומך". התקליט נקרא "פיתחו לי שערי צדק" על פי הפסוק שאותו הלחין, כדבריו, מתוך כמיהה להשפיע על פתיחת הלבבות בין האנשים ובינם לבין שערי השמים.

עם בואו לישראל, בסוף שנות ה-60, כבר הסתמנה בה פריחה מחודשת של מוזיקה חסידית, ובפסטיבלי הזמר החסידיים השונים שהתקיימו באותן שנים השתתף קרליבך כמלחין ואף זכה להכרת הציבור הישראלי בשיריו "והאר עינינו"( זכה במקום שני בפסטיבל הראשון) וכן "ישראל ישראל בטח בה'", "חמדת ימים". שיריו צעדו במקומות גבוהים במצעד הפזמונים. שירים אחרים שלו קיבלו משמעויות לאומיות כמו, "ובאו האובדים" והשיר "למען אחי ורעי" שנכתבו במסגרת המאבק לעליית יהודי ברית המועצות. השיר "עוד אבינו חי" הפך גם הוא לפופולרי בקרב הציבור כולו. מאז הוסיף להקליט למעלה מ-1000 מנגינות ושירים. מאפיין בולט בשירתו של קרליבך, הוא השילוב בין קולו העמוק והמחוספס מעט, לבין הצורה המיוחדת של הגיית המילים, שהיא תוצאה של ההגייה האשכנזית הכבדה והמבטא האמריקאי הכבד.

אישיותו

קרליבך, זמר ורב מלהיב שהצליח למלא אולמות מלאים במעריצים, נחשב למנהיג כריזמטי וסוחף. באורח חיים המבוסס על אהבה וקרבה, כנות ופשטות, ירידה לעומק הלבבות ולימוד זכות ואהבת כל יהודי באשר הוא. רבים הוקסמו מהאהבה ומהחיבה שהפגין וכן מקולו הרך והנעים. קרליבך ראה את אהבת האדם ובייחוד אהבת כל יהודי ויהודי כערך עליון לצד אהבת האלוהים. על כך ביסס את שירתו, את תורתו ואת אורחות חייו. כמו רבים מאמני תקופתו, ניגן בגיטרה וגידל שיער ארוך. נוהגו לנשק ולחבק כל אדם היה לחלק בלתי נפרד מאישיותו. כמי שהקדיש את חייו לקירוב לבבות הגיע קרליבך למקומות נידחים רבים ופעל במסירות נפש ועשיית צדקה. בעיקר באמצעות שירה וסיפורים חסידיים. מורשתו החסידית מתובלת בעקרונות המשולבים בחסידות, בקבלה ובמסורת היהודית.

קרליבך הותיר אחרי מותו מורשת רוחנית ומוזיקלית עשירה, ושירתו מתנגנת בבתי כנסיות רבים. בחייו זכה לכבוד מועט ואף נחשב שנוי במחלוקת. הציבור החרדי לא הכיר בו כאישיות רבנית, למרות ששיריו חדרו עמוק בציבור זה. גם בציבור הדתי בכלל, לא התקבל הסגנון המיוחד שלו. אישיותו המוחצנת גרמה לאנשים דתיים לחוש שלא בנוח – השיער הארוך, הניגון בגיטרה, לא נעמו לאוזניים דתיות מסורתיות. קרליבך גם התנהג בחופשיות, והמגעים הפיזיים בעיקר עם נשים, הוציאו אותו אל מחוץ לגדר המחנה הדתי השמרני. עם זאת, דווקא תכונות אלו משכו והלהיבו רחוקים וכן חלקים מן הדור הצעיר וגרמה להם להעריץ את קרליבך, לדבוק בתורתו ולנהור אל המופעים שלו.

עם מעריציו וממשיכי דרכו נמנים אנשים רבים מכל שכבות הציבור היהודי והישראלי, ואף רבים שאינם יהודים, ומנציחים את זכרו בדרכים רבות.

אלמנתו, נעילה קרליבך הביאה (בנספח לאלבום "הנשמה לך", 2002) את דבריו המסבירים את ההשראה לשיריו ולפעולתו: