הקדמה
קרבן שלמים, החותם את סדר הקרבנות בפרשה, מדוע נקרא בשם 'שלמים'?
רש"י על ויקרא פרק ג פסוק א
(א) שלמים - שמטילים שלום בעולם, ד"א שלמים שיש בהם שלום למזבח ולכהנים ולבעלים
כלומר יש לקרבן ערך סגולי שמרבה שלום בין הבריות, אך יש בו גם פעולה של ממש להביא שלום בכך שנוטלים בו חלק גם הכהן המרומם והמיוחס וגם האדם הפשוט שהביאו, וגם למזבח- לשכינת ה'.
הסכסוך והשלום , המריבה והאחווה מעסיקם אותנו בשטחים שונים. השלום בין מדינות העולם בכלל ובאזורינו בפרט - בינינו ובין הערבים. אמנם, השלום בין הבריות מטריד אותנו הרבה יותר בחיי היום יום. אלימות גואה, ניבול פה ,חוצפה וגסות הם המרחיקים אותנו משלום ושלווה בין הבריות.
ביותר נצרכת האחווה ושלום בין איש לאשתו, כיון שאם הבית פנימה איתן אזי גם הילדים יתגדלו מתוך נחת ורוגע. שלום הבית בבתי ישראל הוא עניין קשה לצערנו, והתפוררות הבית וריבוי מקרי הגירושין מאיימים על כל בית ישראל וכתוצאה מכך על החברה הישראלית בכלל.
מעלה גדולה יש בהבאת שלום בין איש לאשתו שמביא לשלום בית לפי הנאמר בתפילת שחרית "אלו דברים שאדם אוכל פירותיהם בעולם הזה והקרן קיימת לו לעולם הבא, ואלו הן כבוד אב ואם... והבאת שלום בין אדם לחברו ובין איש לאשתו". המדרש שלפנינו מנסה להדריך את האדם המבקש לעשות שלום בין איש לאשתו בטקטיקה מחוכמת ומוצלחת.
ויהי רצון שבכל בתי ישראל תמצא תמיד אהבה אחווה שלום ורעות.
מדרש רבה ויקרא פרשה ט פסקה ט
1. ר"מ הוה יתיב ודריש, בלילי שבתא. [רבי מאיר היה יושב ודורש בלילי שבת בבית הכנסת]
2. הוה תמן חדא איתתא יציבא [יושבת], ושמעה ליה .
3. תנתא מדרשא. [נשתהתה דרשתו]
4. אמתינת עד דיחסל ממדרש. [המתינה עד שיסיים דרשתו] אזלה לביתה. [הלכה לביתה] אשכחא בוצינא טפי. [מצאה את הנר כבוי]
5. אמר לה בעלה: "אן הוית"? [היכן היית?]
6. אמרה ליה: "אנא יתיבא ושמעה קליא דרושה." [אני ישבתי ושמעתי את הדרשן]
7. אמר לה :"כן וכן
8. לא אעיילת להכא, [לא תיכנסי לכאן] עד דאזלת ורוקת באנפי דרושה " [עד שתלכי ותירקי בפניו של הדרשן].
9. יתיבא שבתא [שבוע] קמייתא, תנינא, ותליתא. [שלושה שבועות ישבה מחוץ לביתה ולא הלכה]
10. אמרין לה מגירתא [שכנותיה] :"כדו אתון צהיבין [אתם מסוכסכים] אתינן עמך, לגבי דרושה" [נלווה אותך אל הדרשן] .
11. כיון דחמי יתהון [כיון שראה אותם] ר"מ. צפה ברוח הקודש.
12. אמר להו: "אית מנכון, איתתא דחכימא למילחש בעינא"? [יש בכם אשה חכמה ללחוש לי על המכה?]
13. אמרין לה מגירתא: "כדו את אזלת, ורוקת באנפיה, ותשרי לבעלך" [אמרו לה השכנות הנה יש לך הזדמנות ללכת ולירוק ולהיות מותרת לבעלך]
14. כיון דיתבא קמי, אידחילת מיניה [כיון שישבה לפניו פחדה ממנו]
15. אמרה ליה: "רבי לית אנא חכימא למילחש עינא". [ אין אני חכמה ללחוש על העין]
16. אמר לה: "אפילו הכי רוקי באנפי שבע זימנין, ואנא מינשים [מתרפא]".
17. עבדה הכין,
18. אמר לה: "איזילי ,אמרי לבעליך: "את אמרת, חדא זימנא, ואנא רקית, שבע זימנין".
19. אמרו לו תלמידיו:" רבי כך מבזין את התורה?
20. לא היה לך, למימר לחד מינן למלחש לך"?
21. אמר להו :"לא דיו למאיר, להיות שווה לקונו?!
22. דתני ר' ישמעאל גדול שלום, ששם הגדול שנכתב בקדושה
23. אמר הקב"ה, ימחה על המים, בשביל להטיל שלום, בין איש לאשתו".
דרשת רבי מאיר
אכן שבת היא זמן מתאים להתעלות רוחנית בתורה ותפילה. בפרט למי שעמל כל השבוע להשיג לחמו, ישיג בשבת מזון לנשמתו הלאה. הכל באים גם נשים. אבל כל ערך גם החשוב, יש להיזהר שלא ישיג גבולו ולא ידחק וישפיל ערך אחר. רבי מאיר משתהה. לא בזדון חלילה אלא הוא הלומד ומלמד תורה לשמה נעשה כמעיין המתגבר [כדברי עצמו אבות ו,א]. הוא לא שם לב לזמן הרב שחלף. ליל שבת היום. אין להשתהות. יש להתחשב בסעודת שבת, ברעבון של בני הבית ובציפייתם הממושכת שישובו מהרה שומעי הדרשה, ויוכלו לסעוד יחדיו. יש בהתמשכות השיעור, דבר לא ראוי ולא רצוי, חוסר התחשבות, שנעשה אמנם בשגגה, אך גם עלול לגרום מתח בבתי ישראל.
האשה
קרועה היא בין הרצון להאזין לדברי התורה. כמה שמחה היא הכל חידוש. כמה הערכה יש להם לרבה - רבי מאיר. אמנם בעלה לא בא עימה. אין לכפות, וכל אחד ונטיותיו. הוא ממתין בבית. למה אינה פורשת ושבה אליו בראותה את אריכות הדרשה? לא זדון לב, אלא בושה ותחושת חציפות אם תפרוש ותצא באמצע, דבר שהיה חסר תקדים בימים ההם.
מה מתרחש בבית
בעלה ממתין לה. מכבדה. ליל שבת, זמן של קירוב וחיבה בין בני הבית וביותר בין איש ורעייתו. זמן של קירוב הדעת וקרוב בשר. והכל מתוך סעודה נעימה ואורה של שבת. והוא ממתין. כמה עוד ימתין? וכי אינה חסה על נפשו? וכי אינה יודעת רעבונו? אולי מאוהבת היא ברבי מאיר ושוכחת אותו את בעלה אלוף נעוריה? בשובה. היא רואה הבית כבוי, כבה הנר, ובעלה – כבוי, כבוייה שמחתו, כבויה שבתו.
הריחוק
שבת שלום הפכה לשבת של כעס ועצבות. אם אינך חסה עלי, ואין התחשבות, לכי אל רבי מאיר, אך אלי לא תשובי עד שתירקי עליו. יריקה היא עלבון ובוז, כמו יריקת החלוצה על הממאן ליבמה ולעשות חסד של הקמת שם לאחיו המת.
השכנות
יפה נהגו. אכפתיות ועירנות של שכנות, שכן טוב, הוא קרוב מאח, דואג וקשוב למצוקות. הן ודאי מארחות אותה משך ימי גלמודה חוץ לבית. אך מחפשות פתרון שישיב את השלום.
התשובה
משמים מראים את רבי מאיר על טעותו. גם דרשה נפלאה חוצבת להבות אש, יש לה מידה, וכשיש שיש לומר דבר הנשמע כך יש שלא לומר דברים שאינם נשמעים, או באריכות מוגזמת. עליו לתקן. הנה האשה, שגרמתי לה צער. הוא מודע למעשיו. מוכן להשפיל עצמו, ולספוג יריקת אשה להרבות שלום ולתקן מעשיו. השכנות, שאינן עומדות על סוד טהרת כוונתו של רבי מאיר, מאיצות באשה, לנצל ההזדמנות שנקרתה בדרכה. יודעות הן שיש כאן מעט רמיה. האשה לא יודעת לירוק, אך או שמלמדות אותה מלאכת היריקה על העין, או שגדול שלום הבית ומותר גם לשנות מעט למענו.
חזרת השלום
מגיעה האשה אל רבי מאיר, נכנסת אליו. רגע האמת, רגע החרדה. עומדת היא מול הצדיק שממנו שותה היא כל ליל שבת תורה ודעת. מכירה את טרומיות מידותיו. את ענקיותו. והיא השקרנית תירק לעינו, דבר שודאי לא יועיל לו אלא ישפילו, שכן אינה מומחית בכך?! לא. נקודת האמת פורצת. 'איני יודעת לירוק'. אך מפציר הוא בה. 'כן בסדר זה יעשה לי טוב'. ואז אומר שובי לאישך, אימרי לו שעשית יותר ממה שביקש. עתה הכל הבינו. הבין רבי מאיר, שמאת ה' היה כאן שיעור לאלפו דעת של רגישות לצער הרבים שאמנם דברי התורה יקרים, אך יקר לא פחות שלום הבית בבתי ישראל. הבינה האשה, גם היא את היחס הנכון בין למדנות והתקדמות אישית לבין היחד המשפחתי ושמירת אוירה של שמחה בשיתוף כולם. הבין הבעל את רמיזתו של רבי מאיר, שהרחיק לכת, בכעסו בקפדנותו, באלימותו המילולית והפיזית כלפי רעייתו, שבאמת אשה טובה וחכמה ובעלת מידות היא, וזכות היא לו שזו רעייתו. והבינו השכנות, איזה צדיק חי בקרבם, ובכמה חוכמה ואף רוח קדושה שמעליה, ניחן הוא. גדול השלום.
ומקור כל השלומות, מאת ה' העושה שלום במרומיו ויעשה שלום עלינו, שמשפיל עצמו ונענה שימחק שמו כדי להתיר אשה לבעלה.
יהי רצון שנשכיל להרבות שלום בין הבריות, בין אחים ואחיות, בין הורים וילדיהם, בין איש לאשתו. אמן.