|
מדרש השבוע לשולחן השבת - פרשת ויקהל פיקודי
|
|
נצטוינו בנתינה של ממון הן לעני הנזקק והן לכל דבר שבקדושה. בפרשתנו נבנה המשכן, ומדגישה התורה את נדיבות הלב שהייתה מלווה את הנתינה. לא נתינה סתמית מאולצת, אלא נתינה שמחה מעבר לנדרש עם רצון טוב. על מידת נדיבות הלב הגדולה שיש בישראל ועל כוחם המיוחד של הנשים במצוה זו נלמד במדרש הבא...
|
|
|
|
מקדש וענוה ,ספר ויקרא ספר הכהנים,וכן הלכות לפסח
|
|
...קדושה אינה תלויה רק בנו במעשינו. זו השתדלות ואחר כך ה' הטוב בעיניו יעשה.
וכך בנית בית בישראל, בחתונה של בן עם בת לא אנו הבונים אלא אנו עושים מעט מן המעט אלא ה' עושה ובונה את הבית.
רק בהכרה זו אנו מורידים שכינה מתוך ענוה גדולה...
|
|
|
|
לכבוד חג הפסח - חמץ הגאווה וביעורו
|
|
עבודת זיכוך המידות היא משימה מתמשכת - אין היא מוגבלת בזמן, ולא רק בראשית התפתחותו הרוחנית של האדם אלא גם בבגרותו, ואף אם צדיק ותלמיד חכם הוא, היצר לא מניחו בשלוה אלא מנסה להתגרות בו. ודווקא מפני גדולתו היצר מתאמץ לתקוף אותו ביתר שאת וכדברי חכמינו בתלמוד [סוכה נ"ב] על הפסוק 'כי הגדיל לעשות' אמר אביי: "ובתלמידי חכמים [מתגרה היצר הרע] יותר מכולם".
|
|
|
|
שיחה לפרשת ויקרא - חשיבות לימוד ענייני הקרבנות
|
|
"אָדָם כִּי יַקְרִיב מִכֶּם קָרְבָּן לה'' [ויקרא א, ב].
בבואנו ללמוד ספר ויקרא הנקרא 'תורת כוהנים', לומדים אנו על עולם שלם של מושגים והלכות שלצערנו, אין אנו נפגשים בו בקיום המצוות היום יומי. מקדשנו חרב, ותפילותינו לבניינו לא פסקו מאז החורבן ועד היום.
כאשר מדברים על מצוות שנוהגות בזמן הזה, וודאי אנו מצווים ללמוד את הלכותיהם כדי לקיימן כראוי. אך מה צריך להיות היחס שלנו אל הלכות המקדש? אל דיני הזבחים והמנחות שאין ביכולתנו לקיימן לעת עתה?
האם יש ערך ללימוד ולעיסוק בדברים שאינם בני קיום בזמן הזה? ואם ישנה חשיבות לכך, האם היא רק מצד העתיד אליו אנו כוספים שבמהרה יבנה המקדש וישובו כוהנים לעבודתם? וכעין מה שמצינו שתיקן רבן יוחנן בן זכאי כמה תקנות כמו נטילת לולב כל סוכות ולא רק ביום א' של סוכות, זכר למקדש, כי מקווים אנו שמהרה יבנה, או שיש ללימוד הזה ערך חשוב כבר עתה?
|
|
|
|
פרשת ראה - 'אפס כי לא יהיה בך אביון'- החשיבות שיש לאדם לכלכל את עצמו שלא יהיה עני
|
|
ספר דברים פרק טו
(ד) אֶפֶס כִּי לֹא יִהְיֶה בְּךָ אֶבְיוֹן כִּי בָרֵךְ יְבָרֶכְךָ יְדֹוָד בָּאָרֶץ אֲשֶׁר יְדֹוָד אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לְךָ נַחֲלָה לְרִשְׁתָּהּ:
פסוק זה אמור בעניין השמיטה. עולה השאלה האם הפסוק הוא הבטחה או מצוה? מהו היחס של התורה וחז"ל לעניות? מהו המאמץ שכל אחד מאיתנו צריך להשקיע על מנת להוציא עצמו מדלות ומעניות והאם הכל באמת תלוי בכוחנו ועוצם ידינו? ננסה לענות על כל השאלות הללו דרך סיפורם המיוחד של רבי יוחנן ואילפא.
"לכן עולה הוא על התורן, ומראה שהרוח היא המניעה את הספינה. אמנם שטה היא על המים שמסמלים את העולם הגשמי החומרי... אומר הוא, ברור לי שמה שמניע אותי ואת כל ההתעסקות החומרית היא הרוחניות של המפרש המחובר אל התורן. ואם לא כן, אם לא אדע, אני כאילו טבעתי בחומריות. אך איני כזה."
|
|
|
|
רשימת עשה לחג הפסח
|
|
כולנו עסוקים בהכנות לפסח. אך האם סיימנו הכל? יש איזו רשימה שנוכל לעבור עליה על מנת לוודא שלא שכחנו כלום לקראת חג חירותינו? הרב הילר מספק לנו את הרשימה הזו. ביצעתם אותה ואתם מוכנים לחג הפסח לפחות מבחינה חומרית. על ההכנה הנפשית במאמרים אחרים...
|
|
|
|
הגדה של פסח - נקודות רעיוניות לליל הסדר
|
|
ההגדה של פסח היא חוויה המאחדת את כל עם ישראל סביב שולחן החג. אנחנו מצווים לספר את סיפור יציאת מצרים ולהנחיל אותו לבנינו - לדורות הבאים:
בְּכָל דּוֹר וָדוֹר חַיָּב אָדָם לִרְאוֹת אֶת עַצְמוֹ כְּאִלּוּ הוּא יָצָא מִמִּצְרָיִם. שֶׁנֶּאֱמַר, וְהִגַּדְתָּ לְבִנְךָ בַּיּוֹם הַהוּא לֵאמֹר בַּעֲבוּר זֶה עָשָׂה יְדֹוָד לִי בְּצֵאתִי מִמִּצְרָיִם.
בעבור מה הוציאנו ה' ממצרים? מה בדיוק עלינו להנחיל לדורות הבאים? מה הרמזים המסתתרים בהגדה? מאמר נפלא זה של הרב הילר מציג נקודות רעיוניות להעלאה סביב שולחן הפסח, להעמקת הקריאה בהגדה ולרוממות הנפש בחג חירותינו!
|
|
|
|
פרשת צו - ערך השלום במשפחה
|
|
קרבן שלמים, החותם את סדר הקרבנות בפרשה, מדוע נקרא בשם 'שלמים'?
רש"י על ויקרא פרק ג פסוק א
(א) שלמים - שמטילים שלום בעולם, ד"א שלמים שיש בהם שלום למזבח ולכהנים ולבעלים
כלומר יש לקרבן ערך סגולי שמרבה שלום בין הבריות, אך יש בו גם פעולה של ממש להביא שלום בכך שנוטלים בו חלק גם הכהן המרומם והמיוחס וגם האדם הפשוט שהביאו, וגם למזבח- לשכינת ה'.
מעלה גדולה יש בהבאת שלום בין איש לאשתו שמביא לשלום בית לפי הנאמר בתפילת שחרית "אלו דברים שאדם אוכל פירותיהם בעולם הזה והקרן קיימת לו לעולם הבא, ואלו הן כבוד אב ואם... והבאת שלום בין אדם לחברו ובין איש לאשתו". המדרש שלפנינו מנסה להדריך את האדם המבקש לעשות שלום בין איש לאשתו בטקטיקה מחוכמת ומוצלחת.
ויהי רצון שבכל בתי ישראל תמצא תמיד אהבה ואחווה שלום ורעות.
|
|
|
|
פרשת צו - אהבת צדק - ערכו של מנהיג יהודי
|
|
מנהיג של עם, לא רק כבוד ותהילה יש בחלקו. אולי כך הדבר אצל העמים; שם המנהיג יכול לנהוג ברודנות ואכזריות, והכל ישלימו עם תכונות אלו.
אך אצלנו ניחנו מנהיגי ישראל בתכונות טרומיות של אהבת עמם, לימוד זכות עליהם גם במצבים של כשלון, והנהגתם בחכמה, גם בסיכון עצמם, כדי שיתרוממו העם, צאן מרעיתם, מהמכשלה אל התיקון. נבחן את מנהיגותם של אברהם אבינו, ישעיהו ואהרון הכהן דרך מדרשי חז"ל...
|
|
|
|
פרשת שמיני - תופעת השכרות והשלכותיה
|
|
תופעת שתיית משקאות חריפים לשוכרה, אינה חדשה. בימינו ובמדינתנו, היא לובשת מימדים מדאיגים של מספר המתמכרים לטיפה המרה מכל שכבות הציבור ואף בקרב צעירים לימים.
בפרשת השבוע מצווים בני אהרן שלא לשתות יין בבואם אל הקודש. ציווי זה הוא תגובה לחטאם של נדב ואביהוא בני אהרן, שמתו בגלל שנכנסו שתויי יין למשכן.
וכך אומרת התורה:
ספר ויקרא פרק י
(ח) וַיְדַבֵּר ה' אֶל אַהֲרֹן לֵאמֹר: (ט) יַיִן וְשֵׁכָר אַל תֵּשְׁתְּ אַתָּה וּבָנֶיךָ אִתָּךְ בְּבֹאֲכֶם אֶל אֹהֶל מוֹעֵד וְלֹא תָמֻתוּ חֻקַּת עוֹלָם לְדֹרֹתֵיכֶם:
ובאר רש"י: "רבי ישמעאל אומר, שתויי יין נכנסו למקדש תדע שאחר מיתתן הזהיר הנותרים שלא יכנסו שתויי יין למקדש."
|
|
|
|
שיחה לפרשת מצורע – "מאן בעי סמא דחיי" / הרב יאיר הילר
|
|
בפרשתנו אנו נפגשים עם העונש של מספר לשון הרע, נגע הצרעת. ובמדרש: " 'זאת תהיה תורת המצורע', תורת המוציא שם רע" הבה נעיין בשני מעשים, דומים אך שונים במהותם כפי שמופיעים בשני המקורות שלפנינו:
א. מסכת עבודה זרה יט,ב
מַכְרִיז רַבִּי אַלֶכְּסַנְדְּרַאי: 'מָאן בַּעֵי חַיֵי? מָאן בַּעֵי חַיֵי?' [ = מי רוצה חיים?]
כְּנִיפוּ לֵיהּ כּוּלֵי עַלְמָא, וְאַתּוּ לְגַבֵּיהּ, אָמְרוּ לֵיהּ: 'הַב לָן חַיֵי' [ = התאספו "כל העולם", באו אליו וביקשו חיים.]
אָמַר לְהוּ: (שם לד) "מִי הָאִישׁ הֶחָפֶץ חַיִּים וְגוֹ' נְצוֹר לְשׁוֹנְךָ מֵרָע" וגו.
שֶׁמַּא יֹאמַר אָדָם, הוֹאִיל וְנָצַרְתִּי אֶת לְשׁוֹנִי מֵרָע, וּשְׂפָתַי מִדַבֵּר מִרְמָה, אֵלֵךְ וְאַגֶרָה בְּשֵׁינָה?
תַּלְמוּד לוֹמַר, (שם) "סוּר מֵרָע וַעֲשֶׂה טוֹב", וְאֵין "טוֹב" אֶלָּא תּוֹרָה, שֶׁנֶּאֱמַר, (משלי דּ) "כִּי לֶקַח טוֹב נָתַתִּי לָכֶם, תּוֹרָתִי אַל תַּעֲזוֹבוּ".
|
|
|
|
אבות פרק שלישי משנה א - יהושע אנוקא
|
|
עֲקַבְיָא בֶּן מַהֲלַלְאֵל אוֹמֵר: הִסְתַּכֵּל בִּשְׁלשָׁה דְּבָרִים וְאִי אַתָּה בָּא לִידֵי עֲבֵרָה: דַּע מֵאַיִן בָּאתָ, וּלְאָן אַתָּה הוֹלֵךְ, וְלִפְנֵי מִי אַתָּה עָתִיד לִתֵּן דִּין וְחֶשְׁבּוֹן. מֵאַיִן בָּאתָ? מִטִּפָּה סְרוּחָה. וּלְאָן אַתָּה הוֹלֵךְ? לִמְקוֹם עָפָר, רִמָּה וְתוֹלֵעָה. וְלִפְנֵי מִי אַתָּה עָתִיד לִתֵּן דִּין וְחֶשְׁבּוֹן? לִפְנֵי מֶלֶךְ מַלְכֵי הַמְּלָכִים הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא.
עולה השאלה מדוע השתמש התנא דווקא במילה "מאין" כאשר באותה מידה יכול היה להשתמש במילה "מאיפה"?
נראה שהשימוש במילה "מאין" הוא מכוון ומאפשר להתבונן ברובד העמוק יותר של המשנה...
|
|
|
|
מדרש לשולחן שבת - פרשת פנחס
|
|
השבת מייחדת התורה, פסוקים רבים לקרבנות המועדים ולמוספים. אמנם ראש וראשון הוא קרבן התמיד שהיה קרב במשכן ובמקדש מדי יום ביומו. וכך אומרת התורה
ספר במדבר פרק כח
(ב) צַו אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם אֶת קָרְבָּנִי לַחְמִי לְאִשַּׁי רֵיחַ נִיחֹחִי תִּשְׁמְרוּ לְהַקְרִיב לִי בְּמוֹעֲדוֹ:
(ג) וְאָמַרְתָּ לָהֶם זֶה הָאִשֶּׁה אֲשֶׁר תַּקְרִיבוּ לַידֹוָד כְּבָשִׂים בְּנֵי שָׁנָה תְמִימִם שְׁנַיִם לַיּוֹם עֹלָה תָמִיד:
(ד) אֶת הַכֶּבֶשׂ אֶחָד תַּעֲשֶׂה בַבֹּקֶר וְאֵת הַכֶּבֶשׂ הַשֵּׁנִי תַּעֲשֶׂה בֵּין הָעַרביים.
לכאורה היינו סבורים שיש משהו שגרתי ומשעמם בקרבן זה, דבר שאין בו התחדשות ואולי ערכו פחות.
כמה מפתיע מדרש מסויים, שאמנם אבד מאיתנו, בגלל צרות ורדיפות שסבלנו בגלות. אמנם ציטוט ממנו נשאר בפירוש "הכותב" על עין יעקב. מדרש זה מעצים את ערך קרבן שגרתי זה במאוד מאוד. הבה נעיין בדבר.
|
|
|
|
מדרש לשולחן שבת קורח
|
|
אנו לעתים תמהים על אנשים שהגיעו לגדלות נשגבה, מהיכן שאבו את כוחם? וכן אנשים שירדו לשפל נורא, איך נפלו שמה? ישנו כלל , שאמת גדולה בו, שמאחורי אדם גדול נצבת אשה גדולה ומאחורי אדם רשע כזו היא אשתו. הנה כך עולה גם ממדרש בראשית:
מדרש רבה בראשית פרשה יז פסקה ז
מעשה בחסיד אחד שהיה נשוי לחסידה אחת ולא העמידו בנים זה מזה אמרו אין אנו מועילים להקב"ה כלום עמדו וגרשו זה את זה הלך זה ונשא רשעה אחת ועשתה אותו רשע הלכה זאת ונשאת לרשע אחד ועשתה אותו צדיק הוי שהכל מן האשה:
בפרשתינו אחד האנשים שהיו בעדת קורח, און בן פלת, לא מוזכר יותר אחר דברי הפתיחה של הפרשה. מדוע נעלמה דמותו מהמשך הפרשה?
|
|
|
|
מדרש לשולחן שבת שלח
|
|
בפרשתינו מתואר חטא המאיסה בארץ ישראל על ידי המרגלים, דבר שהביא בעקבותיו לגזרה כליה על הדור ההוא. וכדבר ה' ספר במדבר פרק יד (לד) בְּמִסְפַּר הַיָּמִים אֲשֶׁר תַּרְתֶּם אֶת הָאָרֶץ אַרְבָּעִים יוֹם יוֹם לַשָּׁנָה יוֹם לַשָּׁנָה תִּשְׂאוּ אֶת עֲוֹנֹתֵיכֶם אַרְבָּעִים שָׁנָה וִידַעְתֶּם אֶת תְּנוּאָתִי:(לה) אֲנִי יְדֹוָד דִּבַּרְתִּי אִם לֹא זֹאת אֶעֱשֶׂה לְכָל הָעֵדָה הָרָעָה הַזֹּאת הַנּוֹעָדִים עָלָי בַּמִּדְבָּר הַזֶּה יִתַּמּוּ וְשָׁם יָמֻתו
תקופה זו היתה עצובה לכל העם וגרמה לכך שהנבואה המיוחדת של ה' עם משה גם כן הושהתה ובמשך 38 שנה לא היה הדיבור האלוקי נדבר ביחוד עם משה. דבר זה הסתיים בשנה האחרונה בט"ו באב שצויין לדורות כיום שמחה לישראל...
|
|
|
|
מדרגת עם ישראל במעמד הר סיני - אהוד פוגל
|
|
מעמד הר סיני, "קוטב הדת"[1], נחקק בזכרון האומה כארוע היסטורי ,אדיר ונצחי.
מה התרחש באותו מעמד, איזה תהליך רוחני עברנו שעל ידו נולדה בנו אמונה נצחית, אמונה שמחיה אותנו בכל הדורות ונותנת לנו כוחות לעמוד איתנים בכל המצבים[2]? השאלה שעומדת ביסוד בירור תהליך זה,ואיתה מתמודדים ראשונים ואחרונים, נובעת מהפער בין ההכנה או יותר נכון בין המדרגה בה נמצאים רבבות עמך בית ישראל,גברים נשים וטף, ובין המדרגה הרוחנית העליונה שאליה זכו במעמד הנשגב של "ישקני מנשיקות פיהו"-מתן תורה[3].
[1]אגרת תימן לרמב"ם ,עמוד קכז במהדורת שילת
[3]ובלשון ספר העיקרים:"והוא מבואר כי שש מאות אלף רגלי שיצאו ממצרים מורגלים בעבודה קשה בחומר ובלבנים לא היו ראויים למדרגה גדולה כזו" (מאמר שלישי,פרק י"א)
|
|
|
|
|
|
|