בס"ד
השבת מייחדת התורה, פסוקים רבים לקרבנות המועדים ולמוספים. אמנם ראש וראשון הוא קרבן התמיד שהיה קרב במשכן ובמקדש מדי יום ביומו. וכך אומרת התורה
ספר במדבר פרק כח
(ב) צַו אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם אֶת קָרְבָּנִי לַחְמִי לְאִשַּׁי רֵיחַ נִיחֹחִי תִּשְׁמְרוּ לְהַקְרִיב לִי בְּמוֹעֲדוֹ:
(ג) וְאָמַרְתָּ לָהֶם זֶה הָאִשֶּׁה אֲשֶׁר תַּקְרִיבוּ לַידֹוָד כְּבָשִׂים בְּנֵי שָׁנָה תְמִימִם שְׁנַיִם לַיּוֹם עֹלָה תָמִיד:
(ד) אֶת הַכֶּבֶשׂ אֶחָד תַּעֲשֶׂה בַבֹּקֶר וְאֵת הַכֶּבֶשׂ הַשֵּׁנִי תַּעֲשֶׂה בֵּין הָעַרביים.
לכאורה היינו סבורים שיש משהו שגרתי ומשעמם בקרבן זה, דבר שאין בו התחדשות ואולי ערכו פחות.
כמה מפתיע מדרש מסויים, שאמנם אבד מאיתנו, בגלל צרות ורדיפות שסבלנו בגלות. אמנם ציטוט ממנו נשאר בפירוש "הכותב" על עין יעקב. מדרש זה מעצים את ערך קרבן שגרתי זה במאוד מאוד. הבה נעיין בדבר.
וכך לשונו של המדרש :
"בן זומא אומר מצינו פסוק כולל והוא 'שמע ישראל וגו'. בן ננס אומר מצינו פסוק כולל יותר והוא 'ואהבת לרעך כמוך'. שמעון בן פזי אומר מצינו פסוק כולל יותר והוא 'את הכבש האחד תעשה בבוקר וגו'. עמד ר' פלוני על רגליו ואמר הלכה כבן פזי ..."
בן זומא רואה בפסוק הראשון בקריאת שמע פסוק מרכזי. זה מובן מאוד כי בפסוק זה אנו מקבלים עול מלכות שמים שהוא יסוד כל הוייתינו היהודית, בקשר עם ה' המשגיח על עולמנו ומחובר אליו.
בן ננס מכוון אותנו להבין שהיישום של קבלת עול שמים הוא באהבת הבריות. כך אין נתק בין יחסו לה' לבין יחסו אל בריותיו. ובאהבתו את הבריות הוא אוהב את המקום, כי מראה את היחס הנכון והחיובי שלו אל כל יצור וברוא. ובפרט אל עם ישראל שהם בכל 'רעך'.
אמנם שמעון בן פזי מפתיע בהצביעו על מצות קרבן התמיד כפסוק הכולל יותר, כלומר העקרוני יותר. ובאמת מדוע? מבאר זאת המהר"ל.
לדבריו אמנם ישנם מצות המתחדשות בזמנים שונים, במועדים שונים או בארועים שפוקדים את האדם. אך הקביעות של הקרבן הזה, יש בה להעיד על היות האדם עבד לה'. לא הדברים המתחדשים הם המעוררים את רוחו, אלא תחושת שייכות מוחלטת קבועה אל אביו שבשמים.
ואלו דברי המהר"ל בספרו נתיבות עולם ב - נתיב אהבת ריע - פרק א
"...ומה שאמר בן פזי את הכבש האחד תעשה בבקר הוא כלל גדול בתורה יותר, רצה לומר מה שהאדם עובד הש"י בתמידות הגמור והוא עבדו, וכמו שהעבד לא סר עבודתו מן אדון שלו רק הוא עובדו תמידי, ולכך אמר את הכבש האחד תעשה בבוקר וגו' שזה נאמר על קרבן תמיד שחר וערב דבר זה הכלל בתורה, שתכלית המכוון שיהיה האדם עבד להקב"ה וכל שאר התורה פירושא שע"י המצות הוא עובד את בוראו לגמרי."
יש להוסיף שדברים שאינם כל כך חשובים , אנו נפגשים איתם ומתחברים אליהם שלא בקביעות. אמנם ככל שדבר נצרך יותר כך הקביעות גוברת. הנה האוויר והמים הם יסודי החיים לכן אנו צורכים אותם תדיר, ואילו אבנים טובות ומרגליות, הם בבחינת מותרות.
כך דווקא הקביעות המתמדת, והעקשנות לאחוז בקביעות גם כשיש טרדות, היא המראה את הקשר התמידי של ישראל אל ה', קשר שאינו צדדי או מזדמן אלא מוחלט. כי קשר זה הוא המחייה את עם ישראל והוא המרפא את חולייו.
וכך אומר המדרש:
מדרש תנחומא (ורשא) פרשת פינחס סימן יג
"אמר רבי יהודה בר סימון מעולם לא לן אדם בירושלים ובידו עון, כיצד תמיד של שחר מכפר על עונות שנעשו בלילה תמיד של בין הערבים מכפר על עונות שנעשו ביום, מ"מ לא לן אדם בירושלים ובידו עון שנאמר (ישעיה א) צדק ילין בה".
אולי זו הסיבה שבת פרעה שנישאה לשלמה ורצתה להחליש את אחיזת הקודש בישראל, דווקא בקביעות של קרבן חשוב זה היא פגעה, בכך שהטרידה את שלמה עד שיאחר מלהקריבו .
וכך מספר המדרש:
ויקרא רבה (וילנא) פרשה יב ד"ה ה א"ר יודן
אמר רבי חוניא פ' מיני ריקודין רקדה בת פרעה באותה הלילה, [של חנוכת המקדש] והיה שלמה ישן עד ד' שעות ביום ובמפתחות של בית המקדש נתונות תחת ראשו הדא הוא דתנן על תמיד של שחר שקרב בארבע שעות נכנסה אמו והוכיחתו. הא כיצד? עשתה לו כמן פרס [יריעה פרוסה מלמעלה] וקבעה בו כוכבים ומזלות ופירסה אותו למעלה הימנו וכשהיה מבקש לעמוד היה רואה אותן והיה סבור שעדיין הוא הלילה וישן לו עד ד' שעות. נכנסה אמו והוכיחתו.
מעניין שעם ישראל הבין את ערכו המרכזי של קרבן זה ואת תועלתו הרוחנית. עד כדי כך שגם בעת המצור על ירושלים, עת היו נפוחי רעב בחוצותיה, גם כשהייתה יריבות בין פלגי האומה, עדיין היו ממשיכים בעקשנות להקריב קרבן התמיד.
בימים אלו אנו מציינים את תענית י"ז תמוז. יום זה שאירעו בו כמה אירועים קשים משך ההיסטוריה היהודית, ואחד מהם הוא ביטול קרבן התמיד. [משנה תענית ד,ו]. עצם זיכרון הפסקת הקרבתו, מעידה על הטראומה שהשאיר אירוע זה על עם ישראל. חכמינו מתארים את הזעזוע שהתלווה לביטול התמיד וכך מספר התלמוד:
בבלי סוטה (ראה שוטנשטיין) דף מט/ב
תנו רבנן כשצרו מלכי בית חשמונאי זה על זה היה הורקנוס מבחוץ ואריסטובלוס מבפנים. בכל יום ויום היו משלשלין דינרים בקופה ומעלין להן תמידים. היה שם זקן אחד שהיה מכיר בחכמת יוונית, לעז להם בחכמת יוונית אמר להן 'כל זמן שעוסקים בעבודה אין נמסרין בידכם'.
למחר שלשלו להם דינרים בקופה והעלו להם חזיר, כיון שהגיע לחצי חומה נעץ צפרניו, נזדעזעה א"י ארבע מאות פרסה, אותה שעה אמרו ארור אדם שיגדל חזירים וארור אדם שילמד לבנו חכמת יוונית.
המצור על ירושלים היווה שיאו של שנאת אחים, אלו שחוץ לחומה ואלו שבתוכה היו יהודים. אך את משמרת התמיד קיימו כאילו היה התמיד משהו שאין עליו מחלוקת. ואילולא התערבות הזקן עם תרבות יונית בליבו, הייתה הקרבתו נמשכת.
יהי רצון שנזכה, לתקומת המקדש במהרה, ולכינון סדרי הקרבנות והעבודה כימי עולם וכשנים קדמוניות אמן.